עיריית יבנה נ' רוטו יבנה בע"מ ואח'

גזר דין

נאשמת 7 (להלן: "הנאשמת") הורשעה על-ידי בעבירה של אי-קיום צו של בית-משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר הורה לה להרוס את המבנה ותוספות בנייה אחרות כדלקמן:

מבנה תעשיה מבטון ובלוקים בן 3 קומות כדלקמן:

קומת קרקע בשטח של 510 מ"ר המאוכלסת במכונת דפוס.

קומה א' בשטח של 324 מ"ר המאוכלסת בשולחנות שרטוט ועריכה.

קומה נוספת בשטח של 324 מ"ר.

מכולת אשפה ממתכת ברוחב של 2.4 מטר ובאורך של 6 מטר.

מכונת גריסה ברוחב של 2 מטר ובאורך של 2.5 מטר.

הנאשמת לא הרסה את המבנים הנ"ל ומאידך לא הוציאה היתר בגינם, לפיכך הורשעה בהפרת צו שיפוטי.

עם זאת, במסגרת עסקת הטיעון בת"פ 2218/99 הוסכם כי האישום לגבי קומת הקרקע יימחק וההרשעה תהיה רק לגבי הקומות הנוספות, וזאת לאור טענת הנאשמת כי קומת הקרקע נבנתה בתקופה קודמת ותחת היתר בנייה (עמ' 5 לפרוטוקול בת"פ 2218/99). ואמנם בית-המשפט קיבל את עסקת הטיעון, הרשיע את הנאשמת "בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום המתוקן" (משמע לא בעבירה שיוחסה לקומת הקרקע שהאישום לגביה נמחק כאמור) ובהתאם לכך צו ההריסה ניתן ביחס "לבנייה המפורטת בכתב-האישום". עוד יצוין כי, למרבה הצער, עובדה חשובה זו לא באה לידי ביטוי בכתב-האישום הנוכחי, אשר נוסח, כאמור, כאילו ההרשעה בת"פ 2218/99 התייחסה לכל המבנה. כך גם בסיכומי המאשימה המשיכה האחרונה משום מה לטעון כי ההרשעה בת"פ 2218/99 התייחסה לכל המבנה וגם בטיעוניה לעונש התייחסה לכך באופן דומה.

הצדדים טענו לעונש בפניי.

התביעה טענה כי יש להחמיר עם הנאשמת ולהטיל עליה עונש של מאסר בפועל וכן קנס בשיעור של 1300 ₪ לכל יום של הפרה לפי סעיף 61(ג) לחוק העונשין, מבלי שנקבה בתקופה בגינה יש להטיל קנס זה.

לטענת התביעה, מעבר לרמת הענישה המחמירה הנדרשת במקרה של אי קיום צו בית משפט, יש להביא בכלל שיקולי הענישה את העובדות הבאות: ראשית, כי סך שטחי הבנייה הבלתי חוקית שהנאשמת נמנעה מלהרוס עולים כדי 700 מטר, בהם עשתה הנאשמת שימוש מסחרי נרחב שנים והפיקה מכך רווח כלכלי; ושנית, כי המבנה התעשייתי נשוא צו ההריסה היווה אף מקור למפגעים סביבתיים רבים ובהם רעש, לכלוך, זיהום הסביבה.

4. בא-כוח הנאשמת טען כי אין מקום למצות עם הנאשמת את הדין וזאת בהתחשב בנסיבות כפי

שפורטו בהכרעת הדין ובהן: התנהגות המאשימה, וכן העובדה כי הנאשמת שקדה על קבלת ההיתר ועשתה כל שביכולתה על מנת להשיגו, כאשר נמנע ממנה למעשה להמשיך בתהליך לאחר שמונה כונס נכסים למבנה.

כמו כן טען הסנגור כי על בית המשפט להביא בכלל שיקולי הענישה את העובדות הבאות שיש בהן כדי להוות שיקולים לקולא לנאשמת: ראשית, כי העסק שהיה בבעלותה של הנאשמת נסגר וכתוצאה מכך נגרם לה נזק כלכלי רב; שנית, כי המאשימה נקטה נגד הנאשמת בשני הליכים מקבילים ובהם הליך של ביזיון בית משפט והליך פלילי וגם לכך השלכה להקלה בעונש; שלישית, כי כתב האישום כלל עבירות שונות על פי חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבנייה שלא היה מקום מלכתחילה לכלול אותן בכתב אישום אחד, מה גם שהנאשמת זוכתה מאישומים אלה.

5. הסנגור שלל מכל וכל טענות המאשימה על המפגעים הסביבתיים שנגרמו בשל אי קיום הצו וטען כי לא הובאו לכך כל ראיות על ידי המאשימה, ולחילופין, ככל שכך הם פני הדברים, היה מקום שהמאשימה תדאג בעצמה להריסתו.

באשר לשימוש הנרחב שנטען כי נעשה על ידי הנאשמת במבנה נטען כי מדובר בשימוש בן 27 יום בלבד (!) עד לכניסת הכונס לתפקידו ומכאן שאין המדובר ברווח כלכלי כלשהו לנאשמת.

דיון

7. לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים ואת האיזונים הנדרשים בין חומרת העבירה ומטרות הענישה מחד, והיקף העבירה למול הנסיבות המקלות שעומדות לזכותה של הנאשמת מאידך, אני סבורה כי אין למצות את הדין עם הנאשמת, וזאת מהטעמים הבאים: